שפה בין-חושית: לשמוע תמונות, לראות צלילים, להרגיש צבעים

בפוסט הקודם (קישור) הזכרנו את עבודתו של דר' עמדי ואת מקל ההליכה הסונרי שלו.  אולם ממצאי המחקר שלו ושל אחרים בתחום ראויים להתיחסות מיוחדת בגלל הממצאים על תפקודי המח, וההשלכות על האופן שבו אנחנו יכולים לתקשר עם הסביבה.

האם דמיינתם פעם מה היה קורה אילו לא היינו מוגבלים ע"י חושי הראיה והשמיעה שלנו? או השפה שלנו?

דר' אמיר עמדי וצוותו גילו שהמח שלנו משימתי – כלומר, אם אנו קוראים, מופעל אזור במח שמיועד לעיבוד קריאה, ואין זה משנה אם אנחנו רואים את הנקרא או ממששים אותו – בכתב ברייל, למשל.  אם כך, למה שלא נראה באמצעות מכשיר שמיעה?  ובכן, זה בדיוק מה שאנחנו יכולים לעשות כפי שהוצג בקצרה בפוסט הקודם.  שפה פשוטה חדשה, אשר ניתנת ללמידה בתוך דקות, מאפשרת לראות באמצעות אזניים.  כאן יש הסבר והדגמה של דר' עמדי:

הסרטון מלווה בתרגום לשפת סימנים, אך לצערנו נטול כתוביות.  אנחנו מקווים שעצם העובדה שהסרטון נצפה במחשב תאפשר לכם להתאים את רמת הצליל במידת צורך.

ספר:  'גילוי עיניים', ג'ון וארלי.  הוצאת זמורה ביתן 1987

ספר: 'גילוי עיניים', ג'ון וארלי. הוצאת זמורה ביתן 1987. הספר נחשב נדיר יחסית.

 

אנחנו מכירים שפות מדוברות וכתובות, קיימת אפילו שפת הסימנים.   בספר שתמונתו מתנוססת מימין לכתוב, קבוצה של אנשים פיתחה שפה מלאה המבוססת על חושי הריח, הטעם והמגע.

בסיפור גילוי עיניים, על שמו נקרא הספר, מספר ג'ון וארלי על קהילה של חירשים-עוורים, אשר הקימו כפר משגשג בכוחות עצמם ובנו מציאות שמתאימה להם.  היות והחברה הוקיאה אותם ולא מצאה פתרון לקיומם בתוכה, מצאו חברי הקהילה דרך לתקשר ביניהם ועם אורחיהם.  דרך משלהם לחיות את חייהם במלואם.  הם בחנו בקפדנות ובעיניים פקוחות מודלים חברתיים, משפחתיים ומקצועיים, ובחרו והתאימו את צורת החיים בה הם חפצים.  הלוואי על כולנו.

קטע מספר:

אינני יודע למה ציפיתי.  אני זוכר שהכל היה בגדר הפתעה, או משום שהיה כה נורמאלי או משום שהיה כה שונה.  אף אחת מהשערותיי הטיפשיות כיצד ייראה מקום כזה לא התאמתה.


חלק מהרעיונות שהועלו בספר קשים לי לעיכול.  במקום לבטל אותם מיידית (כפי שרציתי בתחילה), אני מעדיפה לקחת לי שהות ולחשוב עליהם.  מעבר לכך, הסיפור הוא גילוי עיניים אמיתי.  מומלץ לגשת לספריה הקרובה או לבקש מחברים!

 

 

 

עלינו אלה